יותר מחודשיים מאז שהקורונה נכנסה אל חיינו, ומאז אנחנו ממש חיים אותה - אנחנו מדברים רק עליה, שומעים רק עליה, חושבים רק עליה. הקורונה נכנסה אל חיינו ושיבשה אותם כהוגן, מבחינה פיזית, בריאותית, פוליטית, אישית ורגשית. הקורונה יצרה מציאות חדשה, חיים חדשים. עד לפני כמה חודשים לקחנו את אורח החיים שלנו כמובן מאליו - היה לנו ברור מאליו שאנחנו יכולים לקפוץ לכל מקום בעולם בטיסה של כמה שעות מעכשיו לעכשיו; שאנחנו יכולים לקנות כל מה שאנחנו רוצים ברגע; היה לנו ברור מאליו שלימודים בבתי הספר מתקיימים בין ראשון לספטמבר עד לסוף יוני; היה לנו ברור שאנחנו קמים בבוקר והולכים לעבודה; היה לנו ברור שיש רכבות ואוטובוסים; היה לנו ברור מאליו שאנחנו חופשיים ללכת לים בכל שעה ויום, לצאת לטיול בשדות עם הכלב, ללכת לבקר ולארח חברים ומשפחה. יותר מחודשיים אנחנו חווים שיבוש של המציאות ושל כל המערכות שאנחנו מכירים: מערכת הבריאות, מערכת החינוך, המערכת הפוליטית, המערכת הכלכלית, המערכת המשפחתית, המערכת החברתית והמערכת האקולוגית. אנחנו חווים את זה כמשבר, משבר הקורונה, וזה אכן כך - אנחנו בתוך משבר שמביא איתו השפעות שליליות על החופש שלנו, על הכלכלה שלנו, על הדמוקרטיה שלנו ועל המצב הבריאותי של אנשים מהקהילה שלנו. עם זאת, בכל משבר יש המון הזדמנויות, שאם רק נשנה את זוית ההסתכלות, נפתח את הלב ונתמלא רצון - נוכל לנצל את מה שאנחנו חווים גם לדברים מיטיבים עבורנו להווה ולעתיד. אני חולקת אתכם מספר נקודות מבט נוספות שאפשר להסתכל על הקורונה: 1. הקורונה שמה מולנו מראה - מאלצת אותנו להיות מודעים להשפעה של הבחירות שלנו יש לנו לפעמים עמוק בפנים תחושה שההשפעה של פעולה אחת שלנו חסרת משמעות. אנחנו אומרים לעצמנו "זה רק ביס קטן מעוגיה, זה לא נחשב", ו"מה כבר יקרה אם לא אצביע בבחירות? קול אחד יותר או פחות לא משנה", "מה זה משנה פחות אדם אחד בהפגנה?", וגם "מה כבר יקרה אם אפגש עם כמה חברים לדרינק?". הקורונה מוכיחה לנו שההתנהגות של כל אחד מאיתנו משנה את כל המערכת. לכל אחד מאיתנו יש השפעה על המצב, על קצב ההדבקה וההתפשטות, על שיטוח העקומה, על מערכת הבריאות, על החיים (והמוות) של אנשים. הקורונה משרטטת לנו את מעגל ההשפעה שלנו, אנחנו יכולים להדביק את מעגל הקרובים לנו, הם ידביקו את מעגל הקרובים להם וכן הלאה, על כמה אנשים נשפיע באופן ההתנהגות הזה? לא מעט. הקורונה מכריחה אותנו לבטל את הטייס האוטומטי, שכמעט כולנו חיים עליו, ולהיות מודעים להתנהגות ולפעולות שלנו, להיות נוכחים בכל רגע ולבחור בחירות שמיטיבות לכולם. אדם אחד, בסין הרחוקה, הצליח להשפיע באופן כל כך משמעותי על כל העולם. האמת היא שכל אחד מאיתנו יכול היה להיות האדם הזה, כל אחד מאיתנו יכול להשפיע באופן משמעותי על העולם. הקורונה מלמדת אותנו שכל אחד מאיתנו, בנפרד וביחד, משפיע. לכל פעולה שלנו, לכל בחירה שלנו יש השפעה. וביחד - אין גבול להשפעה שלנו לשינוי - כלכלי, חברתי, סביבתי. 2. הקורונה מספקת לנו הזדמנות להרפות חברה שאלה אותי איך אני מסתדרת בלי העבודה שלי באוניברסיטה ושיתפה ששגרת העבודה שומרת עליה ומחזיקה אותה. עניתי לה שלא נולדתי עם העבודה הזו, או עבודה בכלל. גם לא אמות (כנראה) כשאני עובדת בעבודה הזו או בעבודה בכלל (אני מקווה!), ודווקא ההזדמנות להרפות מהכל ולתת לדברים להתפרק היא הזדמנות פז. הקורונה מהבחינה הזו היא מתנה ענקית, כי לא רק שאפשר להשתהות, להאט ולהרפות מכל ההתחייבויות והמשימות שלנו (כמעט), כל שאר העולם עושה את זה. אם יש אנשים שלא עשו את זה מעולם, זה כנראה נבע מתחושת הלחץ החברתי להתקדם, המהירות הגבוהה שבה העולם זז והפחד להחמיץ ולא לעמוד בקצב. אז עכשיו לא רק שמותר לעצור ואפילו הכרחי - כל העולם עוצר איתכם. אנחנו חיים בחודשיים האחרונים חיים חדשים - הרפנו מהמון דברים שהיו השגרה שלנו, חזרנו אחורה, חזרנו הביתה, בכל מובן המילה. הילדים בסוג של חינוך ביתי, אין חופשות או בילויים, החיים איטיים יותר - שגרת הבוקר הרבה פחות לחוצה, אין נסיעות מתישות בפקקים, אין שעות ארוכות מדי במשרד, אין מחויבויות חברתיות, אוכלים יותר אוכל ביתי, לובשים בגדים נוחים יותר. עם זאת, נוספו לנו התמודדויות חדשות- ימים רבים עם המשפחה הגרעינית, דאגות מהמצב הכלכלי, המון זמן עם עצמנו ועם המחשבות שלנו. הקורונה לקחה לנו את רוב נתיבי הבריחה שלנו מעצמנו (למרות שתמיד יהיה לנו את נטפליקס) ונותנת לנו מנה מרוכזת של התמודדויות שאולי נראות לנו חדשות אבל בעצם - הם החיים עצמם. הזמן הזה הוא הזדמנות לבדוק מה מהדברים השגרתיים בחיים שלנו הוא חיוני לנו או לא, האם כל הפגישות פנים מול פנים במרחק שעה וחצי בפקקים היו הכרחיות? מה הערך של פגישות אישיות עבורנו ומתי הוא חיוני ומיטיב ומתי מיותר ומכביד? זו הזדמנות להבין עם עצמנו למה בעצם אנחנו מתעסקים ביומיום בדברים שאינם חיוניים? ואם מורידים כל מה שאינו חיוני- מה הם הדברים שנשארים? מה יקרה אם ניקח את הקורונה כהזדמנות ונעצב מחדש את החיים האישיים שלנו והאזרחיים שלנו כחיוניים יותר - איך נחייה יחד אחרת? איך נעבוד יחד אחרת? איך נהיה מדינה דמוקרטית יחד אחרת? איך נעשה יחד כלכלה אחרת? איך נלמד ונחנך יחד אחרת? איך נבנה את הכל מהבסיס אבל אחרת? 3. אנחנו רבים אבל אנחנו גם אחת - רשת גלובלית אחת בעלת קשרים אדוקים הקורונה משרטטת לנו בצורה הכי פיזית ומוחשית את הרשת האנושית של קשרי הגומלין שהעולם בנוי עליה. אנחנו יכולים ממש לראות את הנימים של רשת הקשרים הזו ואיך הם נצבעים אדום כשעובר בינהם דבר מה, ממש כמו רשת הנימים בגוף האנושי כדם עובר בהם בפעם הראשונה. אדם אחד בסין, ללא עזרה של רשת האינטרנט או מדיות חברתיות, העביר את הנגיף הזה לכל מקום בעולם. הנתיב שהקורונה עברה, מבלי לפסוח על אף מדינה בעולם, בכל כך מעט זמן, מעורר השתאות והבנה עמוקה של מערכת הקשרים המרושתת בה כולנו לוקחים חלק. הרשת האנושית שלנו כל כך חזקה שבשביל להצליח לנתק אותה, באופן פיזי לחלוטין, אנחנו צריכים להסתגר בבתים בכל העולם "כולנו רקמה אנושית אחת חיה" שרה חוה אלברשטיין (מילים ולחן של מוטי המר), ועכשיו אנחנו מבינים שזה נכון גם ברמה הרגשית וגם ברמה הפיזית. סין, איטליה או בני ברק – זה לא משנה, כולנו ביחד בזה. לא רק עם בני האדם אנחנו מחוברים במערכת הקשרים הזו. הרשת שלנו מחוברת בקשרי גומלין עם כל היצורים החיים, וכדאי עבור כולנו שהמערכת בה אנחנו קשורים תהיה מקיימת ומיטיבה. אין "הם" ו"אנחנו", יש רק אנחנו כולנו - אנחנו כולנו נושמים את אותו האויר, שותים את אותם המים, מטיילים על אותה האדמה, מתפללים לאותם השמיים. אנחנו צריכים לזכור את זה כשאנחנו מדברים על השריפות באוסטרליה, אנחנו צריכים לזכור את זה כשאנחנו מדברים על מחסור במים נקיים במדינות מתפתחות, אנחנו חייבים לזכור את זה כשאנחנו מדברים על משבר הפליטים העולמי. אנחנו רשת אנושית אחת חיה. אחת. 4. הקורונה מוכיחה לנו שהשינוי אפשרי אדם אחד, בסין הרחוקה, הצליח להשפיע באופן כל כך משמעותי על כל העולם - על מערכות הבריאות ברוב מדינות העולם, על הכלכלות המקומיות והגלובליות, על חיי כל כך הרבה אנשים ועל דפוסי ההתנהגות הקולקטיבית שלנו (חיטוי מוגבר, שטיפת ידיים, ריחוק חברתי). עד לפני כמה חודשים שינוי דפוסי התנהגות נתפסו כאתגר שלוקח זמן להטמיע אותו כהרגל בחיי אנשים, ואז מגיעה הקורונה ומוכיחה לנו שאם רוצים, אם מכוונים את כל תשומת הלב והאנרגיה אל אותם התנהגויות מתוך הבנה שאלה נדרשות לרווחת הכלל, רוב המכשולים נעלמים והשינוי מתרחש. אם היו אומרים לנו שפסולת פלסטיק גורמת לקורונה, האם היינו רואים את כל האריזות והמוצרים החד-פעמיים נעלמים מהעולם בכמה ימים? גם ברמת המדינה התרחשו לא מעט שינויים שעד לא מזמן נראו לנו לא אפשריים - דמי אבטלה לעצמאיים, עבודה מהבית במגזר הציבורי, למידה מרחוק בבתי הספר. כל אלה הם דברים שידענו עוד קודם שהם חיוניים ומיטיבים, אבל לפני משבר הקורונה הם היו פשוט תקועים. לפני מספר שנים היה נראה ממש מופרך שמדינה תחלק משכורת בסיסית לכל אזרח (Universal basic income) ובטח שלא חשבנו שהראשונה שתעשה את זה תהיה ארה"ב. אבל זה קרה - כל אזרח בארה"ב קיבל צ'ק ללא קשר להכנסה או למספר הילדים. הקורונה מוכיחה לנו שגם השינוי הסביבתי הוא לגמרי אפשרי - הקורונה הצליחה בכמה חודשים לעשות מה ששיחות האקלים, ועדות, ארגונים ופעילים מנסים לעשות כבר שנים ללא הצלחה. אנחנו רואים הפחתה ניכרת בפליטות גזי חממה, השמיים בבייג'ינג התבהרו, הנחלים צלולים ובעלי החיים משגשגים לראשונה מזה שנים. כל מה שהוא לא בר-קיימא קורס עכשיו - איזה שיעור נהדר על קיימות. 5. זה בידיים שלנו - בחירה מודעת בפעולות מיטיבות בזמנים של שיבוש, קשה לדעת מה הדבר הנכון לעשות. כל מה שלמדנו ואנחנו כבר יודעים לא בהכרח רלוונטי לנסיבות החדשות. זה מצריך מאיתנו להרפות מהתכניות הקודמות ולהיות בתשומת לב למה שקורה כרגע, להתאים מחדש את האסטרטגיות והפעולות תוך שיתוף פעולה של כל הגורמים. אנחנו צריכים להיות גמישים, להסכים לשנות ולהשתנות במהירות, ולהיות נוכחים בכאן ועכשיו ולקבל החלטות חדשות על פי הצורך. אנחנו רואים התגייסות מדהימה של כל העולם בטיפול במשבר ומניעת התפשטות הנגיף. אנחנו צריכים לקחת את אותה ההתגייסות ושיתוף פעולה לפתרון משברים נוספים שאחנו מתמודדים איתם: משבר האקלים, משבר הפליטים העולמי, מלחמות עקובות מדם שמתרחשות במשך שני ועוד. המשבר עוד לא הסתיים אך הקורונה כבר שינתה את חיי האנושות כולה, היא השפיעה על כל אחד ואחת מאיתנו, נגעה בכל תחומי החיים שלנו, אנחנו לא יודעים האם ומתי החיים יחזרו להיות כמו שהכרנו אותם. אנחנו מתחילים עכשיו חיים חדשים, שיש בהם אתגרים חדשים ויש בהם הזדמנויות חדשות, ויש בהם גם סדק שנוצר מהסערה שהקורונה חוללה, שאפשר לנצל אותו לשינוי מיטיב, אישי ומערכתי, אם רק נסכים לחשוב אחרת, לפתוח את הלב ולפעול ביחד.