גם אני הרגשתי כיווץ בבטן כשראיתי שלט ענק בתל אביב בגווני ורוד וצהוב שמתנוססת עליו המילה שואה, אבל כבר כשיצאו הקטעים הראשונים של הסטורי של אווה הבנתי שמדובר במשהו אחר.
המון ביקורת הופנתה כלפי הפרויקט- יש הטוענים שמדובר בזילזול והוזלת השואה, שזה לא צריך להיות במקום של לייקים, סלפי ולבבות, אחרים חוששים שהנוער לא יבין שאז לא היה אינסטגרם או שיתחילו לעשות סלפי במחנות השמדה.
התובנות שלי:
1. אינסטגרם הוא רק כלי. הוא לא טוב או רע - הוא ערוץ, וככזה אפשר דרכו לפרסם, לחשוף ולעלות מודעות לדברים חשובים או לדברים חשובים פחות. הפעם הם בחרו בדבר חשוב מאין כמותו.
2. כמו שעוסקים בשואה בכל מדיום אחר - קולנוע, סדרות טלויזיה, ספרים ועוד - אין סיבה לא לעסוק בשואה וליצור תוכן במדיום בעל ההשפעה והחשיפה הגדולה ביותר היום (בגילאי בני נוער). למה לא לדבר על השואה היכן שהנוער נמצא היום, כל עוד זה נעשה בצורה מכבדת ורצינית? פעם הנוער היה שורץ בקולנוע, היום הם באינסטגרם. מה ההבדל?
3. השואה קיימת באינסטגרם הרבה לפני אווה - כנראה שפתיחת פרופיל האינסטגרם של אנה פרנק לא לווה בקמפיין אגרסיבי ושלטים במרכז תל אביב, אבל החל מאפריל 2015 העמוד שנפתח על שמה מעלה תמונות שלה ושל משפחתה ותוכן נוסף שקשור אליה ואל השואה.
4. אני הולכת לדבר על הסטורי של אווה בהרצאה שלי "שיווק ככלי לשינוי חברתי בעידן החדש", כי זו דוגמא נהדרת לשימוש בכלים שיווקיים קיימים למטרות חברתיות וחשובות. ואם הכלים קיימים למה שלא נעשה איתם גם טוב ונעלה מודעות לדברים כל כך חשובים?
5. זה לא משנה מה נגיד, הבית הלבן שיתף את הסטורי של אווה (וגם גל גדות), הניו יורק טיימס כתב על זה (וכל מגזין נחשב בעולם כתב עליהם), מניחה שגם דובר ברבות ממהדורות החדשות בעולם, נכון לכרגע כמעט חצי מיליון עוקבים אחרי הסטורי של אווה- הם את המטרות שלהם השיגו.