עיצוב ותכנון מעגלי

לפני כמה שבועות פורסמה הידיעה שפיליפינים החזירה, לאחר ויכוח של 6 שנים, 1,500 טונות של פסולת בחזרה לקנדה. קנדה שלחה את הפסולת למיחזור בפיליפינים, אך התברר כי מדובר בפסולת ביתית רגילה שלא ניתנת למיחזור. קנדה סירבה לקבל את הפסולת חזרה ו69 מכולות מלאות אשפה נתקעו בנמל בפיליפינים למשך כשש שנים.

[הידיעה ב'הארץ']




מי אחראי על המיחזור?


מדינות מערביות רבות שולחות אשפה למיחזור במדינות מתפתחות ועניות. 50% מפסולת הפלסטיק של ארה"ב מגיעה אל מלזיה, ובנוסף פסולת מבריטניה, אוסטרליה, יפן, צרפת, קנדה, בלגיה, וגרמניה (וכנראה עוד מדינות).

הידיעה הזו גרמה לי לחשוב על המודל הקיים בו פסולת פלסטיק היא בעיה של המדינה. הרי, המדינה היא לא זו שייצרה את מוצרי הפלסטיק, היא גם לא זו שמכרה אותם או הרוויחה עליהם, למה היא זו שצריכה לטפל בו ולשאת בהוצאות? איזה תמריץ יש לבעלי המפעלים וליצרני המוצרים להפסיק את השימוש בפלסטיק אם ברגע שזה יוצא מהמפעל שלהם הם לא נושאים באחריות או בעלויות?

היצרנים משתמשים בפלסטיק למוצרים שונים ולאריזות שונות ואנחנו רוכשים את זה בלית ברירה כמעט. מאוד קשה ללכת לסופר או לקניון ולמצוא סל מוצרים שאינו מכיל אריזה מפלסטיק או ניילון, פשוט כי כנראה שזה הפיתרון הקל והזול עבור היצרנים, ואף אחד לא דורש מהם לקחת אחריות או לשלם על זה. ומי נתקע עם המון פלסטיק בבית? אנחנו, הצרכנים, שמגלגלים את זה אל רשויות המדינה. ומי משלם על המיחזור? אנחנו, הצרכנים, שכספי המיסים שלנו מממנים את הטיפול בפסולת. ובקיצור, הם מרוויחים, אנחנו משלמים, עניי העולם סובלים וכדור הארץ נהרס.


לעצב עולם טוב יותר


כולנו התרגלנו כבר שהבגדים שאנחנו קונים מתבלים מהר יותר מבעבר, שמכשירי החשמל מתוכנתים להתקלקל יום אחרי שהאחריות יצרן מסתיימת ושנעליים מחזיקות בדיוק לעונת אחת.<